זוגיות בעיר הגדולה. אופטימיות או אשליה?

תמונה

                                                         צילום: שיר מרציאנו

אז איפה מתחילים?

אני חוששת שקראתי יותר מדי פוסטים/מאמרים/סטטוסים על זוגיות שבא לי להקיא.

בכל כתבה את יכולה למצוא שורה שמאפיינת בדיוק אותך. ליתר דיוק, מאפיינת את הבחורה שחיה באשליה בתוכך, אותה אחת שאת מטפחת מתקופת היסודי, מאותה מסיבת ערב בה רקדת סלואו לראשונה, לצלילי שיר קיטשי של בון ג'ובי, עם הבחור שחשבת שתתחתני אתו ותביאי אתו אינספור ילדים לעולם. וזה עוד לפני שיש לך חשבון בנק על שמך וטרם גילית שיבוא יום ותיאלצי לשלם חשבון חשמל, ארנונה ומים. מי בכלל ידע מה זה ארנונה?!

אני זוכרת את ה"קראש" הראשון שלי. זה היה בכיתה ד', והמשיך עד לכיתה ו'. שנתיים. במונחים של היום, זה אמור להוביל למגורים משותפים וסקירה של שמלות כלה.

קראו לו אסף. והוא היה הילד הכי יפה. אבל איך אומרים? He just wasn't that into me. הדבר הנכון לעשות היה להתעלם ממנו, לשחק קשה להשגה ולגרום לו לדעת שנדלקת על הילד מהכיתה המקבילה בשכבה. דבר שקשה לעשות כשאת בת 9 ועוד אין לך ציצים. אין לך ציצים? את לא יכולה להתחיל לשחק. 

אלוהים (מונח שאני עשויה להשתמש בו עוד הרבה כשאני פונה בתהייה רטורית למלאך השומר שלי, שככל הנראה יצא להפסקת סיגריה לפני 20 שנה ואיבד את הכתובת שלי), אם הייתי יכולה לחזור 20 שנה (פאק, זה היה כמעט לפני 20 שנה!) אחורה ולתת לעצמי סטירה מצלצלת- בוודאי הייתי עושה זאת. והייתי מגדילה ואומרת לעצמי: GET A GRIP! בנים הם פויה והוא לא שווה את הפרפרים בבטן שלך. תשקיעי בשיעורי תנ"ך וחשבון, שאת לא טובה בהם, ותרשי לעצמך לאבד את הראש על בחור רק אחרי הווסת הראשונה שלך; הרי זה ברור, משם הכול מתחיל להידרדר.

הו, הורמונים, לעזאזל אתכם.

ואז הגיעה חטיבת הביניים. והיה עוד קראש. קראו לו שי. הוא דווקא חיבב אותי. אבל חיבב את הדר יותר. בחורה בעלת מראה עכברי, בכלל לא מיוחדת. אבל היא אהבה את מטאליקה, בעוד אני רק התחלתי להכיר את המוזיקה שלהם, ועל כן, היא ניצחה. הוא רצה אותה, והסתפק בידידות שלי. 

אתם רואים? כבר אז החלו התסמינים לדפוס הנוראי שלי.

רציתי את אלו שחשבו שאני יפה, מושכת ומצחיקה, אבל העדיפו בסתר מישהי אחרת. ואלו שרצו את כל החבילה שהגעתי אתה, טוב, נו, אני פשוט לא רציתי. זה היה קל מדי. ואיפה שקל לי, אני משתעממת.

המפלה הרצינית הייתה עם החבר הראשון. תיקון. החבר הראשון שגאל אותי מבתוליי בבית הוריו, בזמן שהדיסק של מטאליקה (דפוס…) מתנגן ברקע, על מצעים שאימא שלו מחליפה לו. כן, הוא הראשון שבאמת גרם לי להיות גע-גע על כל הראש.זו החוויה הראשונה של כאב לב, אמתי, לא דימוי, באמת כאב לי החזה. וכשזה נגמר, לא ראיתי טעם בחיים. כמה מלודרמה ואני רק בת 17.

אני אומרת לכם, אני מאד מקווה לא להביא בנות לעולם. פשוט לא.

אז מה שונה היום?

היום אני בת 28 (זה לא משנה שבעוד חמישה חודשים אני בת 29, אני אמשיך להגיד שאני בת 28 עד לשנייה האחרונה, וסביר להניח שגם בחמש השנים הבאות), בשלה הרבה יותר, לוקחת אחריות על עצמי (או לפחות זה מה שאני מספרת לעצמי), מבינה את עצמי טוב יותר (הייתי צריכה להיפרד מ 5,000 ש"ח בשביל שפסיכולוג יסביר לי שהכול באשמת ההורים) ומרגישה טוב לגבי איך שאני נראית. באמת. הגעתי לגיל שאני לא מתביישת לפרגן לעצמי בקול רם ולהגיד: דאמ, אני נראית טוב. אפילו יותר טוב, אני כוסית. ולא, זו לא מילה נוראית. 'שאפה' זו מילה נוראית.

מה לא שונה היום? 

הדפוס. הדפוס של לבחור את אלו שלא נכונים לך. ואת משכנעת את עצמך שהם כן. כי הם חתיכים, הם רוצים אותך עכשיו, הם זיון נהדר, יש להם דירה שווה בתל אביב והם מצחיקים אותך. אבל- הם לא נכונים בשבילך. בשבילי.

אז למה להתפשר? למה? כי נוח לי. נוח לי שיש לי מישהו זמין עכשיו. נוח לי שאני לא צריכה להשתגע עם שאר הרווקות על הבחירה לאן לצאת, מה ללבוש, איך הישבן שלי נראה בחצאית הזו והאם החולצה הזו עושה צדק למותניים הצרים שלי.

אני מודה. אני לא נהנית מזה. לא נהנית מדייטים. דייטים גורמים לי להרגיש בחילה, כמו אותן הפעמים שאני נוסעת באוטובוס ומעזה להתחיל לקרוא ספר, למרות שאני יודעת שזה הסתיים ברצון שלי להקיא על האדם שיושב על ידי. אז אם לא דייטים, מה כן? 

הרצון הוא להכיר מישהו שייפול לי מהשמיים.

בפארק הכלבים. בחדר כושר. דרך חברים. מישהו שאת יכולה לסקור אותו לתק' מסוימת לפני שאת נותנת לו להריח את הסדינים שלך. הזדמנות לדעת עליו משהו. ולכן, להכיר בפאבים או מועדונים (רחמנא לצלן) לא בא בחשבון. 

דעו לכן, כן יוצא לי להכיר כך בחורים.


פיתחתי מערכת יחסים רצינית (הבחור הראשון שעברתי לגור אתו) עם מי שהיה מאמן הכושר האישי שלי, שהכין אותי לריצת חצי המרתון הראשונה שלי. הייתי מאוהבת. אבל לא ראיתי עתיד אתו. בשום שלב במערכת היחסים לא ראיתי את עצמי מתחתנת אתו. אז למה הרשיתי לעצמי למשוך את זה ולעבור לגור אתו? ככה! כי עדיף בולבול יפה ביד, מאשר אינספור בולבולים ממוצעים בפאב השכונתי. 

אבל הכתובת הייתה על הקיר של הדירה המדהימה שלנו בכיכר רבין (שיט, כאב לי על הדירה הרבה יותר מאשר הפרידה)- אם את לא רואה עתיד, זה לא יכול להמשיך. וזה הסתיים. היום כל מה שאני חשה כלפיו זה שהוא אכן אחד הבחורים הכי חתיכים שיש, ובא לי לתת לו להפליק לי על הישבן עוד פעם או פעמיים. אבל מחפינת ישבן לא עושים חתונה.

אחרי כמה חודשים שנכנעתי לתכתיבי החברה (הכוונה לחברים היקרים שלי) ונתתי קצת זמן לעצמי, הכרתי מישהו. הכרתי מישהו שגרם לאקס להיעלם מהפנטזיות המיניות שלי.  הוא מצחיק. שנון. חכם. בעל שאיפות ריאליסטיות. טעם זהה במוזיקה. כמעט רוב תחומי העניין שלו משיקים אחד לשני. הא, כן, והוא מ-ע-ו-ל-ה במיטה.

זה התחיל כמשהו נחמד, ממש התחלתי. וזה נמשך חודשיים. עד לאתמול. חשוב לי לפרגן לו ולהגיד שהוא לא מניאק. הוא בחור כן, ולא מניפולטיבי, שמאד פתוח ובעד לדבר על כל דבר. והוא היה 'דוגרי' כל הזמן.

טוב לו אתי. כיף לו אתי. אבל מערכת יחסים לא תצא מכאן. מערכת יחסים לא תהיה עם אף אחת (ואין בחורה אחת ששמעה את המשפט הזה ולא חשבה לעצמה שהיא מקרה שונה, היא תשנה אותו, היא תסחף אותו מהרגליים). הוא לא סוליסט, בכלל לא. הוא נהנה מהחברה אתי. אבל הוא לא רוצה, יותר נכון, יכול, לתת 100 אחוזים מעצמו. הוא רק סיים את הלימודים (צעיר בשנה ממני), מתחיל שנה של התמחות (תקופה בהחלט מגעילה) והוא טרם מימש את גבריותו. מבחינתו, לממש את גבריותו זה להתחיל להריץ את הפרויקטים העצמאיים שלו ולהכניס כסף, הרבה כסף. ועד אז, הוא לא מוכן לתת מעצמו באופן מלא לאף אחת. הוא מאלו שגם אם טוב לו אתך, יסתפק בלהתראות אתך פעמיים-שלוש בשבוע, אפילו אחרי שאתם חודשיים "ביחד". 

זה כמובן לא מתאים לי.

מעולם לא התאים לי.

אז למה אני תמיד חושבת שאני יכולה להתאים את עצמי אליהם? למה?

אני רוצה חיזור (בגבול הטעם הטוב). אני רוצה שהם יזמו אתי. שהם ירצו להכיר אותי לחברים שלהם. הוא לא עשה את זה, כי הוא לא רצה חברה. אז מה חשבתי לעצמי? בגלל שהוא חושב שאני מדהימה (ואני אכן כזו) אז אני אשנה אותו ואגרום לו לרצות? לא למדתי שום דבר מצפייה חוזרת בכל הפרקים של סקס והעיר הגדולה??

הפעם אזרתי אומץ ואמרתי שאני לא אהיה קרי ברדשו. אני אבוא אליו ואומר לו את כל מה שפחדתי להגיד (והוא ידע את זה, כי הוא הרגיש את זה ממני כל הזמן. זה ממש קטע, הם מריחים את זה עלינו) ואמרתי לו שאני חושבת שכדאי שזה יפסיק- הלכתי לראשונה בחיי עם הראש, ולא עם הלב או הדגדגן, כי אני רוצה יותר ממנו. ואני חושבת שכדאי שאשלוף את עצמי עכשיו לפני שאני אהיה גע-גע עליו. הוא העריך את זה מאד. ואפילו נשארנו לקשקש שעתיים על יחסים, עלינו והרצנו צחוקים. וזהו.

אני מאד גאה בעצמי. זו פעם ראשונה שאני מוציאה את עצמי ממקום שאני יודעת שלא טוב עבורי. בדרך כלל אני נשאבת ומשלה את עצמי שהפעם זה יהיה שונה.

אבל הפעם זה באמת שונה, הפעם בחרתי בעצמי, קיטשי ככל שזה נשמע, אבל אני אהיה בסדר.

עם זאת, זה מרגיש כמו צביטה בלב. הרי הוא כל כך מתאים לי, והוא כמעט כל מה שאני רוצה בגבר, ואני באמת מתאימה לו- אז למה, לכל הרוחות, לא סחפתי אותו מרגליו?

אוקיי. זה הרגע שאני העתידית אחזור לרגע הזה להחטיף לעצמי סטירה שוב.

חשוב לי מאד להדגיש- אני, בשום אופן, לא לחוצת חתונה. ההורים שלי כן, אבל טאף שיט- אני לא חיה בשביל לרצות אותם (המשפט האחרון היה שווה את  5,000 השקלים!). אני לא מחפשת להתחתן ולהביא ילדים (בסופו של דבר כן, אבל לא עכשיו). אני, מה קוראים לו, לחוצת זוגיות. אני אוהבת את החיים האלו. 

אבל אחרי סט של טעויות בשנה וחצי האחרונות אני מצהירה בזאת, קבל עם ועדה ובלוגרים- פאק מי ולחץ הזוגיות שלי- הפעם אני לא אקפוץ על הבחור הלא נכון. הפעם אני אהיה דייגת. ודייגים צריכים הרבה סבלנות בשביל לתפוס את הכריש הכי שווה בים. אותו כריש שמתאים להם. למערכת העיכול שלהם.

סופשבוע. מצעים חדשים. הזדמנויות חדשות.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | כתיבת תגובה